התנדנדות מדומה

מוצאת את עצמי עומדת על רגל אחת באמצע השביל. רגל ימין כבר עשתה את הצעד, אך רגל שמאל תלויה באוויר. נותנת פקודה לרגל שמאל: "קדימה! תצעדי בכל הכוח!" אבל היא נשארת קפואה במקום. עושה את הטעות של לתת מבט לאחור, מביטה על נקודת הפיצול, על השביל המואר בו צעדתי. מתמלאת בגעגוע עז לפשטות, לנוחות של המישור. מסבה ראשי קדימה, מולי נצבת עליה רצינית, השמש נבלעה מאחורי העננים וסביבי חגה חבורת עורבים. "בואי נשב קצת" אומרת בלחש רגל שמאל, "בואי נתלבט, נראה אם זה בכלל נכון לנו להמשיך לצעוד". אני מתפתה להקשיב לה, אולי היא צודקת, לא היה כזה רע בשביל הישן... אך רגל ימין דרוכה כולה, מפעילה את כל השרירים, צועקת: "קדימה! בואי נמשיך לצעוד קדימה! זה השביל שלך! זה מה שהלב רוצה, תקשיבי לו!!! בואי נתקדם רק עד סוף העלייה, בואי נראה מה מחכה לנו שם, בפסגה". הן מתחילות לריב ביניהן, רגל ימין נוקשה ולא מרפה ורגל שמאל סרבנית ומתגעגעת. הטונים שלהן עולים, עד כדי כך שהן כבר ממש בצעקות. ואני? אני מתנדנדת, בין עבר לעתיד, בין בחירה למציאות, בין הידיעה לספקות העצמיים. מתבוננת בעורבים, הם קוראים וקוראים, חגים סביבי במעגלים. אחד מהם נוחת לידי, נראה שהוא מחייך: "קרע קרע, זה רק פחד". מסתכלת על העורב בפליאה, הוא ממשיך לנתר סביבי: "קרע, קרע, מה למדת על פחד???" "למדתי שהוא חבר, שהוא בעצם מראה לי לאן אני צריכה ללכת". העורב מסתובב ומתכונן לתעופה. "חכה רגע מר עורב", אני צועקת, אבל הוא כבר ממשיק את הכנפיים להמראה. "חכה! בוא נדבר עוד על מר פחד!" אני ממשיכה לצעוק ורודפת אחריו קלות. "קרע קרע, למה לדבר? את כבר צועדת". אני מביטה בשתי רגליי הצעקניות, אכן שתיהן שתקו, ממשיכות בתנועה על האדמה, מתקדמות בעליה שנראית אין סופית. "ניפגש בפסגה" צועק לי העורב רגע לפני שהוא נעלם באופק. כולנו צועדים בדרך, הדרך היא חיי היום יום. לפעמים היא מתפתלת, לפעמים היא תלולה, לפעמים יש ערפל כבד ולא רואים לאן היא מובילה. הדבר החשוב מכל הוא להמשיך לצעוד בה בגבורה, להישיר מבט לפנים, לזכור מאן באנו ואולי הכי חשוב, לאן אנו צועדים.

#רצון_לשיוני #מאבק_פנימי